תמונותיהן של אמה ויולי, התאומות המתוקות בנות השלוש מניר עוז, בהן הן מצולמות עם זרי פרחים על ראשן, עוררו בי את הרעיון למייצב: "מי -לא- בא לגן ?!"

היות ואינני ציירת (במקצועי אני מדענית בתחום הביו-רפואה, מנהלת מחקר במרכז הרפואי שיבא) היה לי ברור שהמיצג יתבסס על הצבת אובייקטים. אספתי שני כסאות ממשפ' גולדנברג ופריטים וצעצועים מחמ"ל הסדנא 8 ברעננה.  בתמונות הבנות עם זרים על ראשן, ולכן הכוונה המקורית, היתה ליצור מייצב המתאר יום הולדת בגן. לשמחתי, כשהגעתי למתחם "חומות של תקווה" פגשתי את ענת ואת חגית וללא הכרות קודמת, חברנו ליצור יחד. ענת, הגיעה עם הרעיון לצייר קשת בענן ואני אימצתי את חזון ה"קשת" בשמחה, שהרי פרוייקט של תקווה חייב קשת...
שם המייצב: מבוסס על פלקאט שנהוג לתלות בכניסה לגן הילדים, וכל בקר, מחדש, מדביקים את שם ותמונת הילדים שהגיעו.
מוטיב השעון: בשבת השבעה באוקטובר בשעה 06:30, השעון עצר מלכת, מה שנכון לתושבי העוטף ולכל תושבי ישראל (יהודים, בדואים, דרוזים, מוסלמים, נוצרים וכו') ומה שהיה כבר לא ישוב להיות!
מוטיב תיבת המשאלות: בכיבוי הנרות על עוגת יום הולדת, נהוג להביע משאלה. ילדי ותושבי העיר מוזמנים ל"גן", לשחק במשחקים ובצעצועים שבארגז, לכתוב ולצייר משאלה ולשלשל אותה לתיבת המשאלות. המשאלה שלי, לשחרור החטופים, עדין לא התגשמה במלואה. לאחר 52 ימים בשבי החמאס שרון אלוני-קוניו ובנותיה אמה ויולי, שוחררו, אך אב המשפחה, דוד בן ה-33, נותר בשבי חמאס, כמוהו עשרות חטופים וחטופות והלב שלנו עדין בעזה.
תודה: אני רוצה להודות לעיריית רעננה לאוצר רפי בלר ולכל מי שעסק ועוסק בקידום "חומה של תקווה", על ההזדמנות לקחת חלק בפרוייקט אומנותי-קהילתי המעלה ומשמר את המודעות לנושא החטופים ולזכרם של הנרצחים.
סיכום: הקשת מייצגת תקווה, התחדשות ובספר בראשית, בפרשת נח מייצגת גם כריתת ברית. מדינת ישראת הפרה את הברית עם תושביה והפקירה את תושביה האזרחים והחיילים. על מדינת ישראל להחזיר את כל החטופים במהרה לצד הגנת גבולותיה.